אם היינו יכולים לפרוט את משמעות השם 'שרי', את הזיכרונות שהוא מעלה, הגעגוע שמציף את הלב, היינו לוקחים מיתר, מיתר פשוט מפלסטיק שקוף, שבדר"כ קשור היטב למקום מושבו בין חבריו המיתרים, בטוח ולא חושש מכלום, עושה מלאכתו נאמנה ונעימה על גבי הגיטרה. זה פשוט היה מייתר את כל המילים, הביטויים ושאר המשפטים.
כזו היא הייתה, כמו מיתר שפורט על נימי הלב, צלילים ענוגים שחודרים עמוק , שמחה פנימית ששרתה עליה ותמיד דאגה שתשרה על כל הסובבים אותה.
שרי
קשה לכתוב בלשון עבר… כמה אושר מסתתר במילה אחת, בשם אחד, שמחה פנימית, רגעים מרגשים, הלב דומע.
זה קרה כ"כ מהר, בקושי הספקנו להיפרד, הכאב עדיין חותך, הגעגוע צורב, כמה אהבנו אותה.
אם יש משהו שאפיין את שרי, זו החדווה והחיוך, זה התבטא כל כך בחוש הנגינה שהיה לה, לשיר לרגש ולשמוח, גם ברגעים האחרונים זה מה שהחזיק אותה, שירת חייה היו כמחול מתמשך, את המנגינה שלה היה קשה להפסיק!
מילדה בת 14 שכל דאגותיה אמורות להיות בגבולות החברה והררי המבחנים.
התרגשות לקראת הלימודים בסמינר, ושיחות טלפון ארוכות מלאות בחוויות וסודות שרק היא והן יודעות, לסחרחורת ומערבולת של טיפולים קשים ומייגעים, יסורי שאול, רופאים חמורי סבר עם דיאגנוזות רפואיות.
הציפיה לשינוי, ההמתנה לתשובה חיובית, השם 'שרה בת חיה הענדיל לרפואה שלימה' שהפך לשגור על הלשון…
וכשזה קרה זה היה כמו מנגינה שמחה שלאיטה הופכת לעצובה ונוגה, התופים נדמו, הצלילים השתתקו.
וכל מה שנשאר לנו זה זיכרון מתוק מילדה בת 14 שבאחת נגדעו כל חלומותיה, מבין היסורים והכאבים הרבים שאפפו אותה, הטיפולים הקשים, התקופה הנוראה, נשארה תמונת אחת, תמונת חייה – חיוך ועידוד לתקווה.
תקווה לטוב, תקווה לרפואה, ופשוט, תקווה לתקווה.